נניח, שתיאטרון ישראלי מעלה הצגה של שייקספיר. נניח, רומיאו וג’ולייט. הבמאי והשחקנים – ישראלים. השפה – עברית, והעיבוד כולל העברת העלילה לתל אביב של היום. מה אתם הייתם אומרים, זה שייקספיר או מחזה ישראלי? אני חושב שהתשובה היא לגמרי לא חד-משמעית
זוהי תשובתי “החלשה” לשאלה המורכבת שעניינה: האם חובה על תעשיית היין הישראלי למצוא או לאמץ זן ענבים שיזוהה עם ארץ ישראל?
הנושא הזה, שעולה מידי פעם בשיחות ודיונים מקצועיים, משום מה, לא ממש מעסיק אותי.
אבל, שלא תבינו לא נכון: אני ממש לא מבטל אותו, או את חשיבותו לאנשים רבים בתעשיית היין בארץ, יחד עם זאת – אני אישית איני מוצא בו עניין של ממש.
ובכל זאת יש מקום להתעמק בנושא, הרי הנחת המוצא היא, שלארץ שמייצרת יין “צריך” שיהיה זן ייחודי, או זן מאפיין.
דוגמאות אינן חסרות: לגרמניה יש את הריזלינג, לאיטליה – זנג’ובזה, נאביולו ועוד רבים אחרים. הרשימה הזאת היא כמעט אין-סופית. ולכן גם לישראל צריך להיות זן מאפיין. נושא הדגל. נקרא לזן הזה, לצורך הדיון: “שקשוק”. ברגע שיגיד מישהו בעולם: “שקשוק”- מיד ידעו שמדובר ביין ישראלי. קאפיש? אולי, אבל כאן בדיוק מתחיל הסיפור להסתבך…
מצד אחד, מתקיים כעת מחקר רציני שמטרתו זיהוי ומיפוי זנים ארץ ישראליים. היין הראשון שיוצר מזן כזה, זכה לחשיפה מרשימה בעיתונות העולמית. מצד שני “שקשוק” לא ממש חייב להיות זן ישראלי מקורי. הוא יכול להיות מיובא, ולקבל את תהילתו כאן. והיו דברים מעולם. ניו-זילנד והסוביניון בלאן שלה, למשל. ארצות הברית שאימצה את הזינפאנדל, שמקורו בין איטליה לקרואטיה. אוסטרליה קיבלה את תהילת עולם היין מזן הסירה, צרפתי במקור, בשיבוש קל של שמו: שירז…. גם הרשימה הזאת הולכת ומתארכת…
אז בואו ונמצא את הזן הכי מתאים לארץ, הכי לא פופולארי או מפורסם, נאמץ אותו, ונכתיר אותו לזן הארצי.
הרי לכל ידוע שסוד קסמו של היין הוא באין סוף הוואריאציות שהוא מציע ומאפשר.
השינויים משנת בציר אחת לקודמתה, השינויים בטעמים ובחווייה הכוללת של אותו זן, מחבלי ארץ שונים. בדיוק בזה העניין. ולכן אני חושב שאני לא זקוק לזן “חדש”, או זן כנעני מקורי, כדי לייצר יין ישראלי, בעל זהות ומאפיינים מקומיים.
אני יכול לנסות להוכיח את התיזה הזאת, למרות שאינני חש צורך לעשות זאת. אבל… שאטו מוסר הוא יקב לבנוני ששם את לבנון על מפת היין העולמית. הוא מייצר יין לבן מענבים לבנונים ייחודיים, אבל תהילתו העולמית, הושגה למיטב ידיעתי, דווקא על ידי היין האדום. יין זה עשוי משלושה זנים צרפתיים: קברנה סוביניון, סנסו וקריניאן. אולם היין לא דומה לשום יין אחר. הוא מתואר בעיתונות היין הבינלאומית כיין אקזוטי, עם טעמי תבלין מהלבנט… ובמילים פשוטות: שטו מוסר אדום הוא לבנון!
מה שנחוץ, וזה לא כל כך פשוט או קל לביצוע, זה לתת למאפייני הפרי המקומי להתבטא.
איך עושים את זה?
בהמון סבלנות, בנכונות לקחת סיכונים, לעשות טעויות, ובמילה אחת: ללמוד.
