רוח ים ומנות מכובדות ואיכותיות הופכים את גורדו למקום שמומלץ לבוא אליו כשרוצים להתפנק באוכל טוב במחיר שלא הורג את התיאבון. וכן, השמועה לגבי ההמבורגר והמנות בהשראת הים היא נכונה – הם באמת מוצלחים.
רוח ים
ב-20:30 בערב בדיוק יצאנו ידידי מיכאל ואני ושמנו פעמנו אל עבר קו החוף, אל מסעדת “גורדו”. אני אינני איש ים, אבל מיכאל נוהג לפקוד את הים לעיתים קרובות ואף התחתן על שפתו, לא רחוק מהמסעדה.
בפתח קידם את פנינו מלצר חביב בעל מבטא וגינונים ארגנטינאיים. המלצר הושיב אותנו על מקומנו, מושבים דמויי ספה מרווחים שצופים אל הטיילת ואל הים, מושבים המרוחקים מספיק משאר הסועדים כדי שלא נצטרך לשמוע מידע לא הכרחי על הסערות המשפחתיות או הזוגיות שלהם.
כשהמושב שקט והבריזה מלטפת, אפשר להתמקד בדבר שלשמו התכנסנו: האוכל. מיכאל ואני התמקדנו במנות הראשונות, וספציפית בסלט יווני גדול (בכל זאת הים התיכון ויוון ממש ממול) ובמאזטים. המזטים כללו, חציל בלאדי ערום מעוטר בצנוברים, קרפצ’יו בקר עדין עם פרמז’ן ובלסמי, לאבנה מתובל בנענע וזעתר, וקרפצ’יו.
המנות הראשונות היו יחסית גדולות, וביודענו שלו נוכל להשתלט על כולן באופן מלא, העדפנו לחלק את העבודה על פי עיקרון ההתמחות, אני התמחיתי בקרפצ’יו, שהשלים את המתיקות העדינה של הלחם הסובין\ שיפון, בחציל שהיה במידת עשיה מדויקת להפליא (וזה בסופו של דבר מה שמכריע באיכותו של חציל) ומיכאל התמקד בכל השאר, לאיקרה לא הצלחנו להגיע, כי בכל זאת, צריך לשמור מקום של כבוד גם לעיקריות.
בדרך כלל אני חובב שירה, בעיקר כשהיא מופיעה בספרי שירה, ולא בתפריטים, ולכן מוכרח לציין את פשטותו של התפריט במקום.
באחת הסצינות בספר “מלכוד 22”, מתואר מצב אבסורדי שבו קצינים שרוצים לאכול בחדר האוכל הצבאי נאלצים לחתום על טופס הצהרת נאמנות למדינה, ויתרה מכך, הם נאלצים לחתום על טופס הצהרת נאמנות בכדי לחתום על טופס הצהרת נאמנות למדינה, ורק אז יוכלו להתחיל לאכול. באחת הסצנות המשעשעות כל הקצינים הנאמנים עומדים בתור כדי להצהיר נאמנות כדי לקבל אוכל, עד שלחדר נכנס המפקד הותיק וחמור הסבר מייג’ור דה קוברלי, ופשוט צועק “תביאו לאכול!” הקצין הוותיק מקבל לאכול, ונוהג הצהרות הנאמנות המפוקפק נפסק ברגע.
הסצינה הזו מתאימה מאוד לתחושה שמשרים התפריטים בכמעט כל המסעדות הפרוסות במרחבי העיר, תפריטים שיוצרים הרגשה שהם יותר הצהרת נאמנות, לדמיון של השף, להומור של האחמ”ש או לפיוטיות של היחצ”ן ,מאשר תיאור הוגן של האוכל, התפריט של גורדו לעומת זאת, פשוט וברור ומנוסח כמו “תביא לאכול”.
תביא לאכול
אנחנו נוטים לתפוס את עצמנו כאנשים סקרנים ופתוחים, אבל בבחירת המנות העיקריות החלטנו להיות שמרנים, ולהזמין את המנות ששם המקום יצא עליהן למרחוק. מיכאל הזמין את ההמבורגר המקומי הידוע, ועבדכם צלחת בהשראת כל טוב הבא מן הים. המנה היתה מוצלחת מאוד ועשירה מאוד, מנה שמותירה אותך עם הרגשה שאכלת אוכל איכותי, אבל לא ויתרת על הקטע של לשבוע. ההמבורגר היה טרי וטעים, והוכן בדיוק במידה שביקשנו.
בשלב זה היינו שבעים עד אפס מקום והתלבטנו אם בכלל להזמין קינוח או להתפזר לאוויר הלילה. אבל עבודה זו עבודה, ובהחלטה משותפת הכרענו על משהו מתוק וקליל והזמנו סלט פירות העונה עם גלידת וניל צרפתי שלמרות גודלו (כאן, כנראה הגודל כן קובע) הרגיש מתאים לסיום ארוחה דשנה.
שנינו הסכמנו בפה מלא שהקינוח היה מוצלח ביותר, וניצלנו את הבריזה כדי לנהל שיחה ארוכה על פסיכולוגיה של המוסר, שהוא, כידוע, לא רק שם של דג. בסוף הערב, אחרי שנתנו לאוכל לשקוע במצולות הבטן, הודינו למלצר שעם הערב הפך למלצרית זהובת שיער, ברכנו את הים בברכת בורא פרי הים, ויצאנו החוצה להסחף עם זרם האנשים בטיילת.
