מה שמייחד את הננוצ’קה מהרבה מסעדות אחרות בעולם הטבעוני התל אביבי, הוא העובדה שמדובר באוכל מסורתי שמזכיר בית, ברמה גבוהה. אוכל מנחם, לא מתוחכם מדי, שמוגש בכלים מסורתיים של פעם, שכיף לבצוע את המאפים ביד ולטבול. שאפשר להרגיש אתו לרגע כמו בארוחת שישי אצל משפחה גרוזינית.
יש מקומות שאתה נכנס אליהם ונשאב לעולם אחר לרגע, יש בזה משהו נעים ומרגש. בעיקר כשנכנסים למסעדה, והריחות עוטפים את המקום, ומשתלבים בו. ננוצ’קה היא מסעדה כזו, אבל עם פלפל. היא משלבת את המסורת הגרוזינית, בעיצוב, הריחות והטעמים; אל מול המודרניות והאפלוליות של הבר, שמביא אתו בכל יום די.ג’יי אחר באווירה של חגיגה. ביום רביעי, היום בו זכיתי לבקר, הגיעה רקדנית בטן שהפליאה להזיז את האגן במקצועיות על הבר, והקפיצה את כולם לצלילי מוזיקה מצרית.
יש משהו מאוד מזמין בעובדה שאתה יכול להתחיל את הערב בצד אחד של המסעדה, באווירה רגועה, ולסיים את הערב בצד השני, על הבר, עם אלכוהול טוב והמון אנרגיה. אבל מה שהופך את כל החוויה לעוד יותר יוצאת דופן, הוא העובדה שמדובר באוכל גרוזיני טבעוני מצוין. כל כך מצוין, ששני הקרניסטים שישבו איתי לא חשו בחסרון הבשר – אכלנו עד לכדי פיצוץ.
גדלתי בבית עיראקי לאימא בשלנית מדהימה, והבנתי (כחובבת בישול, ובעלת בלוג אוכל טבעוני), שכדי להכין אוכל טוב ומקורי, חייבים קודם כל לגעת במסורת מהבית – זה מה שנוגע בנו, ומוציא את התוצאות הטובות ביותר. נראה שננה הבינה את זה מהר מאוד, כי גם אחרי שעברה לעולם הטבעוני עם המון ביקורת מסביב, היא לא התייאשה. ולכן, בסופו של דבר, הצליחה לגעת בבית, ולעשות זאת בהצלחה.
|צילום דדי ליפשיץ
אז מה אוכלים?
את הערב התחלנו עם מנת פחאלי יפיפייה, של שבעה סוגי סלטי אנטיפסטי גרוזינים. היו שם חצילים, קולרבי, סלק, אגוזים, תרד, עלי גפן וגלילות חציל מטריפות – מנה כיפית ועשירה בטעמים. לצידה הזמנו חינקאלי, מנה של כיסוני בצק מבושלים במילוי דלעת וערמונים – כיסונים עדינים ומתקתקים והוגשו עם ציזיקי מצוין שלא מבייש אף יוגורט מן החי.
עם כל זה, הזמנו כמובן את מנת הבצק המפורסמת הנקראת חצ’אפורי. לא סתם החצ’אפורי כל כך מוכר, הוא הרוויח את שמו בכבוד. מדובר במאפה מבצק שמרים שמולא בתרד וגבינת סויה – ובינינו, אם הייתי יכולה, הייתי אוכלת אותו בכל הזדמנות. הוא הוגש עם צלחת מטבלים של מטבוחה וטחינה, טעימים מאוד, אך המנה עומדת מצוין גם בפני עצמה.
מנוחה, קפצתי אל הבר, ענטוז לצלילי “פוג אל נחל” שמזכיר לי את אבא שלי יושב במרפסת שר בקול רם, וחזרה אל התפריט.
בסיבוב השני עברנו מהבצקים אל התבשילים. הזמנו קאטלטי, קציצות טופו בעשבי תיבול ואצות, ברוטב חריימה של עגבניות עם גרגרי חומוס וחלה בצד. ולצידה, מנה של כדורי אהבה גאורגיים, שהם בעצם קציצות סייטן (חלבון חיטה) עם ירקות ורוטב פיקנטי, על אורז מתובל.
בשלב הזה, החריימה ניצח בנוק אאוט. מנה ברמה גבוה, עם מרקם וטעם מדויק. מנה שכיף לטבול עם החלה ולהשמיע קולות של הנאה. קציצות האהבה היו טובות, אך נראה שהטבח כבר היה מעט עייף – האורז לא היה מבושל עד הסוף והרוטב היה נחמד.
קינחנו במנה הכי בנאלית שיש – מלבי על בסיס קרם קוקוס והופתענו במיוחד. מנה קרמית, קלילה וטעימה במיוחד, הצלחת חוסלה בתוך שניות ספורות.
לסיכום, שירות מצוין, אווירה יוצאת דופן, והאוכל? הוא בטוח יעשה לכם נעים בבטן.
